הדין מייחס לבעלי תפקיד כאמור, חשיבות רבה, ומחייב אותם לפעול תוך שמירת אמונים לחברה, ובכלל זה לפעול בהיעדר ניגוד עניינים, כדוגמת העדפת האינטרס האישי שלהם על פני טובת החברה, דבר שמאפשר לעיתים לחברה עצמה, לתבוע את נושא המשרה שלה, על כל המשתמע מכך.
הבסיס לכך טמון בהוראות סעיף 252 לחוק החברות, שמייחסות ומכילות על נושא המשרה את ההתחייבות לפעול תחת "חובת זהירות", כלפי החברה. זהו מונח עמום שדורש מנושא המשרה לפעול כנושא משרה "סביר", וזאת לאחר הפעלת "שיקול דעת עיסקי". המשמעות של זה, שלא כל טעות שהסבה נזק לחברה, בהכרח תתבטא בעילת תביעה כנגד אותו נושא משרה. העניין שהדברים נבחנים בדיעבד, וכל עוד נושא המשרה יוכל להוכיח שקיבל החלטה לגיטימית תוך ניהול תהליך מובנה ראוי ומקובל של קבלת החלטות, הכולל היוועצות (עדיף כתובה) עם איש מקצוע או מומחה בתחום במקרים המתאימים, טרם קבלת ההחלטה, הרי שגם אם התוצאה של ההחלטה או המעשה שיצא תחת ידי "נושא המשרה", מבחינה החברה, אינה טובה (כלכלית, תדמיתית ועוד), סביר להניח שבראי הדין והפסיקה, הוא יהיה פטור מאחריות, במקרה כאמור.

מצד שני, חשוב להבין, כי ברגע שיהיה ניתן להוכיח שההחלטה התקבלה לא בצורה מקצועית, בחיפזון או ברשלנות, והיתה נגועה בשיקולים זרים או ניגוד אינטרסים (למשל, מתן אשראי ללא בטחונות לאדם מקורב או עיסקה במחיר הפסדי עם קרוב משפחה ועוד), נטל הראייה מבחינת נושא המשרה, יהיה כבד יותר, ובתי המשפט עלולים להתערב בדברים בדיעבד ולהשית אחריות על אותו נושא משרה.

רובד נוסף לאחריות שחלה על נושא משרה, נזכר בסעיף 254 לחוק החברות הדן ב"חובת האמונים" נושא המשרה כלפי החברה. הדרישה בחובה זו, מגלמת את החובה לפעול לטובת החברה ולקדם את ענייניה ללא תנאי, ובמקרה של ניגוד אינטרסים אישיים, להעדיף את טובת החברה, קרי להתפטר או לא לבצע את הפעולה או ההחלטה. מעבר לכך, על נושא המשרה להתריע ולהודיע מראש על ניגוד העניינים שקיים או שעלול להיווצר, מראש ולא בדיעבד.
הפרה של חובה זו, הינה משמעותית הן במישור היחסים של נושא המשרה עם החברה, והן מול צדדים שלישיים.
במישור היחסים מול החברה, הפרת חובה זו, כמוה כהפרת הסכם מול החברה, שמקנה לחברה עילת תביעה.
לגבי צדדים שלישיים הפרת חובה זו, יכולה להוביל במקרים המתאימים (במיוחד כשמדובר בצד שלישי שידע או היה צריך לדעת על הפרת חובת האמונים) אף לביטול הפעולות או ההסכמים שביצע אותו נושא חברה בשם החברה מול אותו צד שלישי, ואף למקנה לחברה עילת תביעה כנגד אותו צד שלישי, קרי קבלת פיצוי כספי של ממש.

בהקשר זה, יש רבים שאינם מבחינים בין חבות אמונים לחובת זהירות, ובהחלט יש הרואים בכך (ובצדק), שני צדדים של אותו המטבע … כך או כך, מובן וברור, כי שתי חבות אלה נובעות מתפיסת היסוד, לפיה מטרת החברה היא השאת הרווחים לבעלי מניותיה.

האחריות האישית הכבדה שמקפלת בתוכה את 2 חובות אלה, לפעמים יוצרת רתיעה של אנשים מלשמש דירקטורים, ואחד הפתרונות לכך, הינה הכנסת סעיף של ביטוח ושיפוי עבור נושא המשרה בגין פעילותו במסגרת תפקידו. החיסרון בכך כי המדובר בעלויות כבדות לחברה, ומצד שני, ברגע האמת, עלולים לגלות כי הביטוח לא מכסה מעשים אלה … למעשה, לפי החוק, לא ניתן לשפות, לבטח או לפטור, נושא משרה בגין הפרה בכוונה או בפזיזות של חובת הזהירות המוטלת עליו. מעבר לכך, החוק אינו מתיר פטור מחובת הזהירות בעת ביצוע חלוקת דיבידנדים. הנה כי כן, הביטוח יכול להעניק מענה רק למצב של הפרה תמת לב של חובת האמונים וככל שהדבר אינו פוגע בטובתה של החברה.

הדרך הנכונה להימנע מחבויות כאמור, היא שימוש מושכל ותכוף במנגנונים שמעניק חוק החברות לאישור עיסקה עם בעל עניין או עסקאות של החברה שמקדמות טובתם האישית של נשואי המשרה על חשבון החברה. כך למשל, יש להקפיד בעסקאות כאלה (כמו קביעת תנאי העסקה של נושא המשרה בחברה או התקשרות עיסקית עם גורם קשור לנושא המשרה) , לקבל את אישורו המוקדם של דירקטוריון החברה, תוך ניטרול הקולות "הנגועים", קרי הדירקטורים שעלולה להיות מיוחסת להם נגיעה אישית לעניין הועמד על הפרק. היה ונוצר מצב ורוב הדירקטורים "נגועים" בניגוד עניינים, יש להעביר את ההחלטה והאישור לכלל בעלי המניות קרי לאסיפה הכללית. מובן שבחברה פרטית ועם מעט בעלי מניות, האמור לעיל הוא הרבה יותר קשה ומורכב (ומצד שני, פחות נאכף …).

מהניסיון הרב שלנו, ההמלצה שלנו, הינה כי בכל מקרה של ספק, יש להקפיד קלה כחמור, וכשיש ספק, אין ספק … פשוט להיוועץ עם גורם מנוסה ובמקרים המתאימים אף לקבל חוות דעת כתובת לדברים, מראש ולא חלילה בדיעבד …