זכות ההפצה
הכללים כאמור, מגדירים מפיץ כ"צד להסכם הפצה הרוכש טובין מספק לשם מכירתם".
כאמור בפסיקה, מקורה של זכות ההפצה הוא בהסכם בין הצדדים, ומעמדה נגזר ממנו. לפי מודל אופייני להסכמי הפצה, אמור המפיץ לקבל את המוצרים מן היצרן (או הספק) ולמכור אותם ללקוחות. תמורת הפצת המוצרים ללקוחות נהנה המפיץ מבלעדיות באזור ההפצה ומעמלה בשיעור מסוים מהתמורה המתקבלת בעבור מכירת המוצרים. בדרך כלל מתחייב המפיץ להשקיע משאבים ומאמץ על מנת להגדיל את מכירות המוצרים ולרכוש לקוחות בעבור מוצרי היצרן. הסכמי הפצה יכולים להיות שונים ומגוונים, אך בכולם מתקיים מאפיין משותף והוא – שהמפיץ הוא בעל מעמד משפטי עצמאי ואיננו בחזקת שלוחו של היצרן. זכות ההפצה אינה קניינית שכן היא אינה פועלת כלפי כולי עלמא. מפיץ בלעדי אינו יכול למנוע ממפיץ מתחרה להפיץ את מוצרי היצרן, שאותם רכש המתחרה מגורם שאינו היצרן, בתחום שבו הוענקה לו בלעדיות. זאת ועוד, גם אם צדדים יגדירו את זכות ההפצה בהסכם כזכות קניינית, ביהמ"ש יתייחס לתנאיה של העסקה הלכה למעשה ולא לתיאורה המילולי. בהקשר זה חשוב לציין כי גם בין סוכן ליצרן הזכויות הן חוזיות ולא קנייניות.
זכות ההפצה כרוכה מעצם טיבה ביחסי תלות מתמשכים בין המפיץ ליצרן. מימושה של זכות ההפצה על ידי המפיץ מותנה בקשר קבוע, יומיומי ומתמשך עם היצרן האמור לספק למפיץ מוצרים להפצה במשך כל תקופת הקשר.
מוניטין המוצר- בפסיקה נקבע כי הקניין במוניטין של המוצר הוא של היצרן. זאת ועוד, המוצר מזוהה, בדרך כלל, עם היצרן אשר מייצר אותו ולא עם המפיץ אשר משווק אותו. המפיץ פועל אומנם לשם בניינו של המוניטין ולשם טיפוחו, אך בכך בלבד אין כדי להקנות לו את זכות הקניין במוניטין האמור, להבדיל מהמוניטין שלו כסוחר או כסוכן, אשר שייך לו ונשאר בידו.
סיומו של הסכם הפצה/סוכנות – עפ"י הפסיקה, חזקה היא שחוזה לא נערך לצמיתות. בחוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות וחוזי שכירות, חל הכלל האמור המכוון לאפשרות סיומו של הסכם גם אם לא קבעו הצדדים לו הוראה לגבי סיומו. בחוזים מן הסוג האמור, שהם חוזים הדדיים ומתחדשים, רשאי אחד הצדדים להביאם לידי סיום על ידי מתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש. סבירות ההודעה נבחנת בשני אופנים: האחד – פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לביטול. השני – פרק הזמן שנקבע בהודעה, לביטול. הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצועה. השני נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. באם לא ניתנה ההודעה זמן סביר מראש, זכאי הצד השני לפיצוי.
אך במקרים בהם מופסקת ההתקשרות עקב הפרת החוזה על ידי המשווק, וניתן להניח גם שעל ידי היצרן, יתכן שלא תהיה דרישה למתן תקופת הודעה מוקדמת, שהרי קמה ליצרן/למשווק הזכות לבטלו.
חובת אמון – לגבי מערכת היחסים שבין יצרן לבין מפיץ, נקבע בפסיקה כי ביחסים אלה המפיץ מהווה חלק מרשת השיווק של היצרן, ונוצרים בין הצדדים, קשרים של אמון הדדי, המחייבים כל אחד מהם להתחשב במשנהו ולהימנע מלפעול באופן העלול לפגוע במי מהם. המפיץ חייב לקדם את ענייניו של היצרן ולתת להם עדיפות על פני העסקאות האחרות שלו.
במאמר מוסגר יצויין, כי לעניין חובת האמון, אין מקום להבחנה, עפ"י הפסיקה, בין סוכן לבין מפיץ.
ההבחנה בין מפיץ לסוכן
ההבחנה בין "מפיץ" לבין "סוכן" או "משווק" הינה אבחנה שמקובלת הן בחיי המסחר והן בעולם המשפט, והיא נועדה לבטא שוני מסחרי ומשפטי אמיתי בין שתי מערכות יחסים שונות בתכלית. ההלכה שנקבעה בפס"ד משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ היא השלטת כיום ועל פיה הסכמי הפצה יכולים להיות שונים ומגוונים, אך המאפיין את ה"מפיץ" הוא שהוא סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. המפיץ נושא בסיכון הפיננסי של עסק ההפצה. מפיץ בלעדי הוא מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גיאוגרפי מוגדר. בהגדרה, על כן, המפיץ אינו "שלוח" במובן חוק השליחות, תשכ"ה – 1965. המפיץ נבדל מהסוכן המסחרי בכך, שהאחרון אינו קונה את המוצרים ומוכר אותם בשמו ועל חשבונו, אלא מוכר אותם בשם היצרן ( או הספק ). בפס"ד מדטכניקה בע"מ נ' Sorin Biomedica S.p.Aמוסיף ביהמ"ש ואומר כי הסוכן הוא שלוחו של היצרן ויכול לחייב את שולחו וזכאי לעמלות. אין הוא בעל מעמד עצמאי והוא אינו קובע את מחירי המוצרים אותם ימכור שולחו, בעוד שהמפיץ אינו אלא סוחר הרוכש את סחורותיו במחיר מסוים ומוכרן יותר ביוקר.
סיכום
הנה אם כן, ההבחנה בין מפיץ לסוכן הינה דקה ביותר על פניו, אך למרות הדומה בין שתי מערכות היחסים הנ"ל (מועד סיום ההתקשרות, יחסי האמון המהווים בסיס להתקשרות, המוניטין של המוצרים שאותם מפיצים/משווקים, יישאר תמיד קניינו הבלעדי של היצרן), למבחין ביניהם כמפורט לעיל (העובדה כי מפיץ, להבדיל, מסוכן נחשב כיישות משפטית עצמאית לכל דבר ועניין, ואינו נחשב כ"שלוחו" של היצרן) נודעת חשיבות רבה, במיוחד בפן המשפטי ועל כן בטרם נגמלת ההחלטה בליבם של הצדדים כיצד להגדיר את היחסים ביניהם ו/או לנהוג בעצם ההתקשרות, הלכה למעשה, ראוי ונכון יהיה להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון רב בתחום ספציפי זה, וזאת על מנת להימנע מ"הפתעות" בדיעבד…
הפסיקה מטילה חובת אמון החלה על מפיץ כלפי יצרן, גם אם זו אינה מפורשת בחוזה שביניהם. יתכנו מקרים בהם תופר חובת נאמנות וההפרה לא תגיע לכדי הפרה יסודית. אך בעבר נפסק לא אחת כי הפרת נאמנות ואמון ביחסי יצרן – מפיץ – וכמוהם ביחסי מסחר אחרים הכרוכים באמון הדדי –תהיה בדרך כלל הפרה יסודית המצדיקה ביטול החוזה לאלתר.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.