בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
01 מרץ 2012
ע"א 1660-07-11
לפני: כב' השופט יצחק ענבר, כב' השופטת יהודית שבח, כב' השופט שאול שוחט
המערערים: 1. צור שיזף
2. דורית שיזף
3. מתתיהו ביטון
ע"י עו"ד מ' אשל
נגד
המשיבים: 1. אליעזר מיכאלי
2. פטרישיה אטלן
ע"י עו"ד ט' קסלר
פסק דין
1. שקלנו את טענותיהם של הצדדים שבכתב ובעל פה ובחנו את פסק דינה המפורט והמנומק היטב של הערכאה הראשונה (כב' השופטת ר' ערקובי). לאחר כל אלו נחה דעתנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות; ואין לגלות במסקנות המשפטיות טעות שבחוק. לפיכך ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו, וזאת לפי האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
2. ראינו לנכון להוסיף הערות מספר בסוגיית השימוש הייחודי שעושים המערערים בחצר המריבה.
השימוש שעושים המשיבים בחצר תואר על ידי בית משפט קמא בזו הלשון:
… בתמונות החצר, כפי שצורפו לכתב התביעה (נספח ד')
נראה דק העץ שהקימו הזוג שיזף כמרפסת פרטית לכל דבר
ועניין. בדק הציבו הזוג שיזף ריהוט גינה משלהם ועציצים
לרוב. אף בשטח החצר שמול ביתו של ה"ה ביטון, הוצבו
ריהוט גינה ועציצים.
החניה שמתחת דק העץ, הנעולה בשער מתכת מתרומם אף
היא נראית בתמונות כחניה פרטית, ובפרט לאור המחסן
הצמוד לה בה מאוחסנים חפציהם של הזוג שיזף. מבנים
אלה, בתוספת השערים שהקימו הנתבעים, הגדר המחלקת
את החצר לשני חלקים והגדר הגבוהה המקיפה אותה, אכן
מעידים, כי השימוש הקיים בפועל בחצר הוא כבחצר
פרטית של הנתבעים….
בהינתן שהחצר שבה נעשה על ידי המשיבים שימוש כמפורט לעיל הנה "רכוש משותף", אשר לא קיימת החלטה של האסיפה הכללית בדבר אופן השימוש בו, הרי ש"כל שימוש מותר גם בלי החלטה של האסיפה הכללית, ובלבד שהוא רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן ואינו מונע שימוש דומה מאחרים" (ע"א 459/73 וינטרס נ' זמורה, פ"ד כח(1), 645, 648). נוכח ממצאיו דלעיל של בית משפט קמא, אשר אין עילה להתערב בהם, אין כלל ספק, כי המערערים אינם עושים בחצר שימוש "רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן" ולא עוד, אלא ששימושם אף מונע מהמשיבים שימוש דומה.
במסירת המפתחות למשיבים על מנת שגם הם יוכלו להשתמש בדק או בחניה אין כדי להביא דברים על תיקונם, שהרי יסודה של ייחודיות השימוש הנה בעצם הימצאותם של המבנים בחצר.
אשר לטענת המערער 3 שלפיה ישנו מקום לרכב אחד בפתח ביתו ועל כן אין מניעה שיהא זה רכבו שלו קבע בית המשפט קמא, ובצדק, כי טענה זו מתעלמת מהעובדה, שהסיבה שישנו רק מקום חניה אחד מול ביתו הינה הגדר הנמוכה שנבנתה על ידו ועל ידי המערערים 1-2, המחלקת את החצר לשני חלקים, ומונעת גישה מהשער שמול ביתו אל יתר חלקי החצר.
בית משפט קמא הוסיף והתייחס לטענתם של המערערים שלפיה המשיבים עושים שימוש דומה בחצר המזרחית בקובעו כי "נכון הוא, כי אף בחצר הדרום מזרחית מניחים הדיירים חפצים פרטיים, שותלים עציצים וכדומה, אולם ראוי להבחין בין שימוש שכזה בחצר, שאינו יוצר את התחושה שהשטח שייך לדייר אחד בלבד, לבין בניה, גידור וחלוקה בשטח, היוצרים בפועל שטח פרטי". דברים אלו מקובלים עלינו במלואם.
בשולי הדברים נוסיף כי לא נעלמה מעיננו טענתם של המערערים, שלפיה המבנים נבנו בשעתו בהסכמתו של מנהל מקרקעי ישראל, אלא שבית המשפט קמא קבע כעניין שבעובדה כי המבנים נבנו ללא הרשאת הבעלים של הקרקע. ממצא זה מעוגן היטב בחומר הראיות ואין עילה להתערב בו. זאת ועוד: הסכמתו הנטענת של מנהל מקרקעי ישראל, אשר המשיבים לא היו צד לה, לא נרשמה בפנקס ההחלטות של הבית המשותף, ואף לא ניתן לה ביטוי בתשריט הבית המשותף, ובנסיבות אלו נראה כי אף לו הייתה ניתנת הסכמה כזו, עדיין לא היה בה כדי להקנות למערערים זכות לעשות ב"רכוש המשותף" שימוש ייחודי.
סיכומם של דברים הוא, אפוא, כי צדק בית משפט קמא בקובעו שהמערערים עושים ברכוש המשותף שימוש ייחודי, הפוגע שלא כדין בזכויותיהם של המשיבים. במצב דברים זה לא נמצאה לנו טעות במסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, כי "היות שהמבנים שנבנו בחצר, יוצרים בפועל חצר פרטית של הנתבעים, הרי שאין מנוס ממתן צו הריסה במקרה דנן, שאחרת לא יתאפשר שימוש סביר של יתר הדיירים בבניין בחצר המשותפת".
3. הערעור נדחה.
המערערים ישלמו למשיבים את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
הפיקדון יועבר למשיבים באמצעות באת כוחם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ז' אדר תשע"ב, 01 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.
________________ _______________ ______________
יצחק ענבר, שופט אב"ד יהודית שבח, שופטת שאול שוחט, שופט
לעיון בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בת"א.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.