המדובר בתופעה נפוצה, עד כדי "מכת מדינה" של ממש.
בית המשפט כבר אמר בהקשר זה כי:
"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט" (דבריו של כב' השופט אלון בע"פ 9178/85הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31).
סוגי העבירות
סע' 204 לחוק התכנון והבניה, קובע מה הן אותן עבירות שבגינן ניתן להרשיע אדם בעבירה פלילית:
- שימוש ללא היתר, או ביצוע העבודה או שימוש טעונים היתר.
- מי שמשתמש או מבצע עבודה תוך סטיה מהיתר.
- מי שמשתמש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק, שעניינה כללים והגבלות על קרקע חקלאית.
- מי שמשתמש שימוש חורג במקרקעין לאחר שחלפה התקופה המותרת לעשות כן.
סמכות השיפוט מוקנית לבימ"ש השלום או בימ"ש לעניינים מקומיים, תלוי בחומרת העבירה …
מכל מקום, מי שמפר הוראות החוק, צפוי להיות מואשם בעבירה פלילית מסוג "עוון".
את מי ניתן להאשים ?
בסע' 208 לחוק התכנון והבניה ישנו פירוט של הגורמים אותם ניתן להאשים בגין עבירה על הוראות החוק. בעבירה לפי סע' 204 ניתן להאשים אחד או יותר מאלה:
- בעל ההיתר לביצוע העבודות או השימוש.
- מי שחלה עליו החובה להשיג היתר עפ"י חוק זה או מכוח התקנות לו.
- בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה.
- מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה.
- בבעלות משופת במקרקעין- כל אחד מהשותפים בבעלות במקרקעין בזמן ביצוע העבירה.
- המבצע בפועל את העבירה.
- המשתמש בפועל במקרקעין.
- האחראי לעבודה או לשימוש, לרבות האדריכל, מהנדס, קבלן ראשי וכן סוכניהם, למעט עובדים המועסקים על ידם.
טענות ההגנה האפשריות
על פניו ניתן להגיש כתב אישום, גם בגין עניין שנתפש כפעוט ערך או זוטי דברים (לדוגמה התקנת מזגן ללא היתר, סוכך ללא היתר וכו').
אולם אותו נאשם, יוכל לטעון כי אינו נושא באחריות פלילית לאור הוראותו של סע' 34 יז לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (הסרת אחריות במקרה של זוטי דברים …). טענה כזו יש להעלות כטענה מקדמית בתחילת ההליך.
מעבר לכך, הגנה טובה הינה אם יוכיח הנאשם שניים מאלה:
- העבירה נעברה שלא בידיעתו.
- הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות.
כמו כן, ומאחר והמדובר בעבירה מסוג "עוון" הרי שלאור סע' 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, תקופת ההתיישנות הינה 5 שנים ממועד ביצוע העבירה, כך שנסיבות כאמור, יכולות להוות טענת הגנה בהחלט טובה. אולם, יש לזכור כי לגבי עבירה מתמשכת, כגון שימוש בסטייה מהיתר או בנייה ללא היתר שלא נהרסה, לא ניתן לטעון טענת התיישנות בקשר לעבירה מתמשכת כאמור.
הסנקציות הנהוגות
במקרי קיצון (ובעיקר במצב של עבירה חוזרת ונשנית, או שהעבירה ממשיכה למרות התראות חוזרות ונשנות ומתן הכרעות דין שלא קויימו), מושתים עונשי המאסר, ואלה בהתאם לקבוע בסע' 204 לחוק התכנון והבניה, נעים בין שנה לשנתיים.
בנוסף בית המשפט רשאי לחייב נאשם שהורשע, בהתחייבות להימנע מעבירה, לתקופה שלא עולה על 3 שנים, בסכום שלא יעלה על סכום הקנס שמותר להטיל בגין העבירה בה הורשע אותו אדם. כמו כן, בימ"ש רשאי לחייב אדם שהורשע בדין לשלם לניזוק סכום מוגבל בתיקרה מסויימת, וכן לחייבו בהוצאות משפט.
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, ניתן לחייב אדם שהורשע גם באמצעים לא עונשיים, כי אם מנהליים: צו הריסה, צו פירוק, או הפסקת עבודה וכו' (אלה מפורטים בסע' 205 לחוק, וכן סמכות חובה ליתן צווים אלה כמפורט בסע' 206 לחוק). בהקשר זה, ראוי לציין כי בנסיבות מסויימות, יכול ויינתן צו להריסה ללא הרשעה.
הנה אם כן, בשל נפוצותן (וייאמר בנוסף, גם נפיצותן …) של עבירות התיכנון והבנייה, מוטב לאדם שקבל פניה בגין עבירה על חוקי התיכנון והבנייה, לפנות לבעל מיקצוע מוסמך, על מנת שינסה לעזור לו להכשיר את השרץ, ככל שניתן, והדבר אינו ניתן, כיצד לנסות ולצאת מהסיטואציה עם מינימום נזק, ועם כתם קטן, ככל הניתן.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.