בתי המשפט באופן עקבי פוסקים לטובת האזרחים, כי יש להשיב את כל תשלומי הארנונה שנגבו ביתר לאור עקרון ההשבה:
"אין חולקין כי על-פי ההלכה שנשתרשה בפסיקה, ניתן להגיש תביעה לבית-משפט אזרחי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט להשבת ארנונה שנגבתה ביתר עקב התרשלותה של הרשות המקומית, וזאת גם כשהתובע לא הגיש השגה על שומת הארנונה כנדרש בחוק הערר" (ע"א (מחוזי ת"א) 3353/07 עיריית גבעתיים נ' עו"ד יצחק יהב).
עוד עולה מפסיקות בית המשפט, כי אפילו טעתה הרשות המקומית בתום לב, אין בכך כדי לשלול את חובת ההשבה: "שוב הובהר, כי אפילו טעות בתום-לב אין בה כדי לשלול חובת השבה" (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ).
בתי משפט ומלומדי משפט מדגישים כי מדובר ברשות ציבורית, עליה מוטלת החובה להקפיד כי גביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה, וכי חישוב גובה הארנונה יתבצע באופן מדויק ומקצועי.
אילו היה בית המשפט נוקט בעמדה אחרת, הייתה מוטלת על האזרח החובה לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון, חובה שאיננה סבירה לאור ההוצאות הכרוכות בבדיקות אלו והנטל הכבד אשר יוטל על האזרח.
כדברי המלומד פרופ' דניאל פרידמן:
"נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עמו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת תשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו".
בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בירושלים במסגרת ת"א 10273-07-14 גולדפילד ואח' נ' עירית ירושלים קבע שם בית המשפט באשר להתרשלות הרשות המקומית בקביעת גובה הארנונה כי:
"לשם קביעת מהות העסק המתנהל בתחומה הוסמכה המבקשת לנקוט בפעולות שונות ובין השאר: להיכנס בכל עת סבירה לנכסים ולערוך בהם בדיקות ומדידות וכן לדרוש מכל בעל נכס או מחזיק בנכס למסור כל ידיעה או מסמך הקשורים בו" זאת בכדי להעריך את שטח הנכס נכונה ולעמוד בחובת הרשות המקומית כאמור.
עוד קבע בית המשפט כי "אפילו היה למשיב חלק במעשה הרשלנות כפי שקבעו שתי הערכאות שלפנינו, לא היה בכך כדי לשלול את זכות המשיב להשבת מלוא הכספים ששילם ביתר. אדם המשלם בחשבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, שעה שההוראה איננה חלה עליו, טועה טעות יסודית, ולכאורה הוא זכאי להשבה'".
כלומר, אף אם היה לתובע היכולת לברר את שטח הנכס האמתי, אין בכך כדי למנוע השבת הכספים, שהרי מדובר בגביית יתר של כספים שלא כדין.
בנוסף, בפסק הדין הנידון עלתה שאלה רלוונטית בדבר התיישנות תביעה להשבת חיובי יתר של ארנונה, כאשר האזרח שילם במשך שנים את הארנונה מבלי להביע הסתייגותו על כך.
בית המשפט בחן שאלה זו לאור דיני ההתיישנות, כאשר הנטל להוכחת התקיימותו של כלל הגילוי המאוחר רובץ על הצד הטוען לו.
סע' 8 לחוק ההתיישנות קובע מבחן אובייקטיבי "המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע, שעליו להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה 'מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבורה לא היה יכול למנוע אותן' ".
בעניין זה קבע בית המשפט כי לתובעים עמדו מספר הזדמנויות לעמוד על השטח הנכון של הנכס, הן במועד רכישת הנכס, שכן, "סביר לצפות מאדם שרוכש נכס, לבדוק אם השטח שקיבל בפועל מתאים לשטח שרכש… והן במהלך ביצוע העבודות בנכס לאחר רכישתו, לצורך התאמתו…"
עולה מכך כי אם לאזרח התובע השבה בגין גביית ארנונת יתר, הייתה הזדמנות לעמוד על שטחו האמתי של הנכס ובתוך כך לעמוד על טעותה של העירייה, הרי שטענת ההתיישנות תתקבל וייתכן כי במקרים מסוימים תישלל ההשבה, עקב כך.
בהקשר זה הוסיף בית המשפט וקבע בפסק דין הנידון, כי טענת שיהוי מצד הרשות המקומית "אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה… אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן במקום שהמדובר הוא בהשבת כספים שנגבו על ידי רשות שלא כדין'".
מן האמור עולה כי אין ממש בטענת רשות מקומית כי אזרח השתהה עם הגשת תביעתו ולא פעל באופן מידי במועד בו נודע לו על חישוב הארנונה השגוי. חובת ההשבה הרטרואקטיבית של ארנונה ששולמה בגביית יתר אינה מתייתרת כאשר אזרח אינו פונה באופן מידי לרשות לקבלת החזר.
הנה כי כן, רואים אנו כי במקרים המתאימים ניתן בהחלט לעמוד על הזכויות של האזרח ודרוש ולקבל השבה של כספים ששולמו ביתר לרשות המקומית עקב חיובי ארנונה שגויים. מובן שלשם כך, יש להציג ראיות מתאימות, ולהיוועץ עם בעל מקצוע כעורך דין המתמצה בתחום.