נפרט בנק' זו. ניתן להגיש תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי התכנית, זאת על בסיס סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), שלפיו:
(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200.
ובאשר לעניין גדר המועדים להגשת תביעה כאמור, נקבע בס"ק (ב) לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, כדלקמן:
(ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה.
(ההדגשות אינן במקור – ט.ר.)
ובכן על פניו, הוראות הדין, מאוד ברורות בעניין. כלל האצבע הינו כי ישנו פרק זמן של שלוש שנים ממועד אישור התוכנית ה"פוגעת" ועד למועד הגשת התביעה מכוחו, כאשר לשר הפנים ישנה סמכות להאריך מועדים אלה "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
על פניו, פרק זמן של שלוש שנים לגבש ולהעריך את הנזקים שנגרמו לבעלי הנכסים שנפגעו מהתוכנית הפוגעת הינו די והותר על מנת לגבש ולהגיש תביעה כנגד הוועדה המקומית לפיצויים, כאמור. אולם בחיי המעשה ומניסיון רב ומצטבר של משרדנו, עולה כי מטעמים שונים ומגונים, לפעמים זה אינו מספיק.
על פניו במקרה של חריגה מהמועדים, שר הפנים יכול לאשר את הבקשה להארכת מועד, אך מניסיון, סביר להניח שלא ייעתר לבקשה כאמור.
לעניין זה מודגש, כי בפסיקה קיבלה ביטוי ההכרה בחשיבות הזכות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, וזאת מתוך מניעים לגיטימיים ומקובלים של פיצוי, פיזור ויצירת תמריצים ראויים לרשות. מצד שני, יש המכירים בחשיבות המועדים לצורך עמידה דווקנית על הסדר של התיישנות עילות תביעה בתחום זה, וזאת בהתבסס על התפיסה של המחוקק כי יש לתחום בזמן, מבחינת הרשות, את תקופת אי-הוודאות התקציבית הנובעת מן האפשרות של חשיפה לתביעות פיצוי בגין פגיעות על-ידי תכנית. הרציונאל מאחורי עמדה כאמור הינו ברור, שכן הסדר ההתיישנות למעשה מגביל את פרק הזמן שבו שיקול הפיצוי צריך להוות שיקול משמעותי במסגרת הליכי התכנון והוצאתם לפועל.
"כדי שהנטל המוטל על הרשות לא יכביד באופן בלתי סביר על דרך פעולתה, קבע המחוקק בצד חובת הפיצוי תקופת התיישנות קצרה יחסית להגשת תביעות בגין הפיצוי" כך נקבע בהקשר זה בבג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783 (2000), ושם עוד נאמר כי ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף "מלמדת כי המחוקק אכן הכיר בצורך לאפשר לתובע להיערך להגשת תביעתו תוך זמן סביר; עם זאת ביקש המחוקק לתת ביטוי לאינטרס הציבורי לפיו יש לאפשר לרשויות לכלכל את תקציבן מבלי להטיל עליהן התחייבויות בלתי מוגדרות לזמן ניכר".
אם כן, החוק מכיר בכך שחוסר ודאות מתמשך עלול לפגוע באפשרות של גופי התכנון לכלכל את צעדיהם, ולהעמיס עליהם בדיעבד חובת פיצוי שאינה עולה בקנה אחד עם הנחות העבודה שלפיהן פעלו. לאור האמור, ברורה הדרישה והרציונאל מאחורי האמור בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה באשר למועדים, שאיחור יאושר על ידי שר הפנים, אך ורק מ"טעמים מיוחדים שיירשמו", הווה אומר, יש להציג סיבות מוצדקות בעלות-משקל, לאיחור כאמור, על מנת שתאושר ארכה.
בהקשר זה, הרי שעל מנת ללמוד על הטעמים המיוחדים שיירשמו שבעטיים, תינתן ארכה על ידי שר הפנים, מעבר לשלוש שנים כקבוע בסעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, ניתן להסתייע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/01 שציין את השיקולים שיובאו בחשבון בבחינת בקשות מסוג זה. בין השיקולים שנמנו בחוזר הנ"ל, ניתן לציין "סיבות אישיות" ו"סיבות אחרות". לגבי סיבות אישיות נאמר כי חרף העובדה שהחוק אינו מתנה את מרוץ הזמן בידיעה בפועל על קיום התכנית, יש להביא בחשבון מצבים מיוחדים שבהם נפגעה יכולתו של אדם לדעת על קיומה של התכנית, למשל עקב זקנה מופלגת, אי-כשרות משפטית, שהות ארוכה בחוץ-לארץ, מחלה או מוגבלות. הטעם ברור מאחורי "סיבות אישיות" כאמור, שכן נסיבות כאמור עשויות גם למנוע הגשת תביעה במקום שבו קיימת ידיעה על דבר התכנית. לגבי "סיבות אחרות", צוינו בחוזר הנ"ל, נסיבות כגון, סכסוכים משפטיים לגבי הזכויות במקרקעין, פגם בפרסום המקרקעין הכלולים בתכנית, קבלת מידע שגוי מגורם מוסמך וקיום מו"מ בין הועדה המקומית לבין המבקש כדי לבחון אפשרות לפיצוי וכיו"ב. עוד צויין בחוזר המנכ"ל כאמור, כי ככלל לא תינתן הארכה לגורמים עסקיים ולמי שעניינו מטופל על-ידי אנשי מקצוע. מובן והדבר מצויין גם בחוזר המנכ"ל כי מדובר בהתוויה כללית ולא ברשימה ממצה, וכי כל מקרה צריך להיבחן לגופו, לפי נסיבותיו, אך מובן שיש להתייחס לדברים להלך הרוח העולה מדברים.
סיכומו של דבר, הליכי תכנון ובניה דורשים תשומת לב מיוחדת ואין להזניחם שכן פגיעה הנובעת מהם, יכולה למצוא ביטוי באמצעות פיצוי ועמידה דווקנית על זכויות, ועל כן מומלץ להיות ער לדברים ולהסתייע בגורמי מקצוע בעלי ניסיון, החל מהשלב הראשוני ולא "לישון על הזכויות", עד שיתברר ובדיעבד, כי כבר מאוחר מדי …
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.